בדידות בגיל המבוגר: איך מזהים אותה ואיך בונים מחדש קשרים חברתיים
בדידות היא אחד האתגרים השקטים של הגיל השלישי. כך מזהים אותה, מבינים את השפעתה ומוצאים דרכים מעשיות להתחבר מחדש.
הילדים גדלו ועזבו, חלק מהחברים עברו דירה או הלכו לעולמם, והעבודה, שמילאה פעם את רוב שעות היום, הסתיימה. עבור רבים בגיל השלישי, השינויים האלה מביאים איתם תחושת בדידות, לפעמים שקטה ולפעמים כואבת מאוד. בדידות אינה רק עניין רגשי. אנשי מקצוע בתחום הבריאות מתייחסים אליה יותר ויותר כגורם סיכון של ממש, שמשפיע על הבריאות הגופנית והנפשית. החדשות הטובות הן שאפשר לעשות הרבה כדי להתמודד איתה, גם ברמה האישית וגם ברמת המשפחה והקהילה.
בדידות היא לא רק להיות לבד
חשוב להבחין בין בדידות לבין לבד. יש אנשים שחיים לבד ומרגישים מחוברים, עם חיי חברה עשירים ותחושת שייכות. ויש אנשים שמוקפים במשפחה ובכל זאת מרגישים בודדים, כי חסר להם קשר משמעותי, הקשבה אמיתית או תחושה שמישהו מבין אותם.
בדידות היא אפוא תחושה סובייקטיבית של פער בין הקשרים שיש לאדם לבין הקשרים שהוא היה רוצה. היא יכולה להופיע בעקבות אירוע מסוים, כמו התאלמנות או מעבר דירה, או להתפתח בהדרגה לאורך שנים. ההבנה הזו חשובה, כי היא מראה שהפתרון אינו רק להוסיף אנשים, אלא לבנות קשרים שיש בהם משמעות.
גם בושה משחקת תפקיד. אנשים רבים מתקשים להודות שהם בודדים, מתוך תחושה שזה מעיד על כישלון. לכן הבדידות נשארת לא פעם מוסתרת, גם מבני המשפחה הקרובים.
למה זה משנה לבריאות
בדידות ממושכת קשורה, לפי מחקרים רבים, לסיכון מוגבר לבעיות בריאות שונות, ביניהן דיכאון, הפרעות שינה, ירידה קוגניטיבית ובעיות לב וכלי דם. אנשים בודדים נוטים גם לטפל פחות בעצמם: לאכול פחות טוב, לזוז פחות ולהזניח ביקורים אצל הרופא.
מנגד, קשרים חברתיים טובים קשורים לבריאות טובה יותר, לעמידות בפני מצבי לחץ ולתחושת משמעות. השיחה עם שכן, הקפה עם חבר או טלפון יומי מבן משפחה, אינם רק נחמדים. הם חלק מהבריאות.
לכן ההתמודדות עם בדידות צריכה להיחשב חלק מהשמירה על הבריאות, בדיוק כמו תזונה נכונה ופעילות גופנית.
סימנים שכדאי לשים לב אליהם
בני משפחה וחברים יכולים לעיתים לזהות בדידות עוד לפני שהאדם עצמו מדבר עליה. הנה כמה סימנים שכדאי להיות ערניים אליהם:
- צמצום יציאות מהבית ומפגשים
- שיחות טלפון ארוכות במיוחד, או לחלופין הימנעות משיחות
- הזנחה של המראה החיצוני או של הבית
- שינויים בתיאבון ובשינה
- אמירות כמו אף אחד לא צריך אותי או אין לי עם מי לדבר
- ירידה בעניין בתחביבים שבעבר שימחו
חלק מהסימנים האלה עשויים להעיד גם על דיכאון או על בעיה רפואית, ולכן כדאי לעודד פנייה לרופא המשפחה כשהם נמשכים.
צעדים קטנים להתחבר מחדש
למי שמרגיש בודד, הצעד הראשון הוא לפעמים הקשה ביותר. כדאי להתחיל בקטן: להתקשר לחבר ותיק שלא דיברתם איתו זמן רב, לומר שלום לשכן ולהזמין אותו לקפה, או לשבת בספסל בגינה הציבורית בשעות שבהן יש שם אנשים.
שגרה קבועה עוזרת מאוד. יציאה יומית מהבית, אפילו לקניות קטנות או להליכה, מגבירה את הסיכוי למפגשים מקריים ומעניקה מבנה ליום. כדאי לקבוע לעצמכם מפגש חברתי אחד לפחות בשבוע, ולהתייחס אליו כאל התחייבות.
אל תחכו שאחרים יפנו. רבים מבני גילכם מרגישים בדיוק כמוכם, ויש סיכוי טוב שהם ישמחו מאוד לקבל טלפון או הזמנה.
מסגרות בקהילה
בישראל פועלות מסגרות רבות שנועדו בדיוק לכך. מועדונים לגיל הזהב, מרכזי יום, קהילות תומכות, מתנ״סים ובתי כנסת מציעים פעילויות, חוגים והרצאות. אוניברסיטאות עממיות ותוכניות לימודים לגמלאים מאפשרות להעמיק בתחומי עניין ולפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים.
התנדבות היא דרך מצוינת נוספת. היא מעניקה תחושת משמעות ותרומה, יוצרת שגרה ומפגישה עם אנשים מגילאים שונים. ארגונים רבים מחפשים מתנדבים מנוסים, בתחומים כמו חינוך, ליווי, הדרכה ועזרה בקהילה.
כדי לברר מה קיים באזור המגורים, אפשר לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית או לעובדת הסוציאלית בקופת החולים. הן מכירות את המסגרות הקיימות ויכולות לעזור להתאים מסגרת מתאימה.
הטכנולוגיה כגשר
למי שמתקשה לצאת מהבית, בגלל מגבלות בריאות או ניידות, הטכנולוגיה יכולה להוות גשר חשוב. שיחות וידאו עם המשפחה, קבוצות הודעות של חברים ותיקים, הרצאות מקוונות וחוגים מרחוק, מאפשרים לשמור על קשר גם בלי לצאת.
אמנם קשר מרחוק אינו מחליף מפגש פנים אל פנים, אבל הוא יכול להפחית מאוד את תחושת הניתוק. אם הטכנולוגיה נראית מאיימת, כדאי לבקש מבן משפחה ללמד, או להירשם לסדנה ייעודית.
במקביל, יש לשים לב לא להחליף לחלוטין קשרים אמיתיים במסכים. השילוב הטוב ביותר הוא שימוש בטכנולוגיה כתוספת, לצד מפגשים ממשיים כשאפשר.
תפקיד המשפחה והסביבה
בני משפחה יכולים לעשות הבדל עצום. שיחת טלפון קבועה, ביקור שבועי או הזמנה לארוחת שישי, יוצרים עוגן חשוב. מעבר לזמן, חשוב גם האיכות: להקשיב באמת, להתעניין בדעתו של ההורה המבוגר ולשתף אותו בהחלטות ובחיים המשפחתיים.
כדאי גם לעזור לבן המשפחה להתחבר למסגרות קהילתיות, למשל להסיע אותו לחוג בפעם הראשונה או לבוא איתו למפגש היכרות. הצעד הראשון קל יותר כשמישהו מלווה.
גם שכנים יכולים לתרום. שאלה פשוטה של מה שלומך, הצעה לעזרה בקניות או הזמנה לקפה, עשויות להיות משמעותיות הרבה יותר ממה שנראה.
לסיכום, בדידות בגיל המבוגר היא תופעה נפוצה, אבל היא לא גזירת גורל. זיהוי מוקדם, צעדים קטנים ליצירת קשר, הצטרפות למסגרות בקהילה, שימוש מושכל בטכנולוגיה ומעורבות של המשפחה, יכולים לשנות את התמונה. אם הבדידות מלווה בעצב מתמשך, בחוסר תקווה או בשינויים בתפקוד, חשוב לפנות לרופא המשפחה או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש.